יום 6 - אושוויץ

אושוויץ

לחדר האוכל הגענו כבר ב 6:30 בבוקר. כולנו היינו חסרי מנוחה לקראת הביקור באושוויץ, מקום שבו נספו קרובי המשפחה שלנו.

אכלנו חיש קל, וכבר בעשרה לשבע היינו בדרך. מכיוון שהיה זה יום ראשון, הכבישים היו ריקים יחסית והתנועה היתה בעיקר של אנשים שהולכים לכנסיות או יוצאים מהן. בדרך אפילו ראינו כנסייה אחת עמוסה כל כך שחלק מהבאים פשוט התפללו בחוץ...

נסענו לפי הוראות ה GPS וככל שהתקדמנו ליעד, עלתה רמת העצבנות וההתרגשות ברכב. 

לבסוף, אחרי בערך שעתיים וקצת, בערך ב 10:10, הגענו לאושוויץ. החניון היה מלא וכבר בכניסה ביקשו שנשלם על חניה, שהיתה ממש עמוסה ואילצה אותנו לחנות על המדרכה בין הספסלים (לא לדאוג, אנחנו לא היחידים שחנו כך...)

ירדנו מהרכב ואת פנינו קיבל המון (לא זועם) של אנשים מכל מיני מדינות, וכולם חיכו להכנס. מסתבר שעד השעה 10 אפשר להכנס ללא ליווי - אך מהשעה 10 והלאה - חייבים להכנס עם מדריך - באנגלית או כל שפה אחרת - וסיורים יוצאים בערך כל חצי שעה.

מכיוון שהתכוננו מבעוד מועד, הגעתי אל הקבלה ושאלתי איפה המדריך שלנו. הפקידה שמחה לראות אותי ואמרה לי שמחכה לי קבוצה של אנשים. זה היה מעניין, כי לא קבעתי שם עם אף אחד - אבל היא הפנתה אותי לקבוצה שעמדה בצד.

מדובר היה בקבוצה של ישראלים שהגיעו לבקר באושוויץ, וכשהם שמעו שהזמנתי מדריך בעברית, הם ביקוש להצטרף אלינו. 

הסכמתי ללא היסוס ולאחר הכרות קצרה, קבלת האוזניות וסיום התשלומים (על המדריך והאוזניות) נכנסנו למחנה.

דניאל, מדריך במחנה כבר מעל לעשור. הוא דובר עברית שוטפת והיה לנו קל מאוד לתקשר איתו. הוא סיפר שגם חלק מהמשפחה שלו נספתה בשואה, וזאת אפילו שהוא פולני לגמרי.

מיכאל (אוחז בבקבוק המים) מסביר

הסיור במחנה מתחלק לשני חלקים - סיור במחנה אושוויץ, שהוא קטן (כאשר קטן הוא בהחלט יחסי - מדובר על איזור לא קטן בכלל...) ובירקנאו, שנמצא במרחק נסיעה של 3 דק - מחנה ענק (בכל קנה מידה) שקשה מאוד להבין את גודלו עד שמגיעים לשם.

תוך כדי ההסבר, התקדמנו אל עבר השער. 

נכנסנו למחנה. הוא מטופח ויש דשא בכל מקום. נראה ברגע הראשון כמו מקום די פסטורלי, אבל דניאל הרגיע אותנו ואמר - דשא - לא היה פה פעם. הכל היה עפר. את הדשא הוסיפו רק כשהאתר הפך לאתר לשימור.

המחנה מוקף גדר, ועוד גדר. הבניינים שנמצאים שם הכילו כ 1200 איש כל אחד, מספר לא נתפס - בהנחה שאנחנו עם כל התיירים בכל בניין - לא היינו יותר מ 200-300.

מטבח המחנה - כאן הכינו אוכל לכל האסירים

אחד הבניינים - בלוק 24

במבט ראשון, אפשר לראות את הסוף של המחנה

אבל אז - מביטים ימינה ומבינים כמה הוא גדול

במהלך הסיור נכנסו לתוך הבניינים וראינו שם כל מיני טפסים שהשאירו הנאצים. ה"מזל" הוא שהם היו מסודרים ודאגו לתעד את המעשים שלהם...

המשכנו בסיור ודניאל הראה לנו את ההבדלים בגדלים בין המחנות

מימין, אושוויץ I, משמאל אושוויץ בירקנאו

בכד הזה נמצא אפר של כמה מאות אנשים שמתו. 

כשאבא שלי ראה את זה - הוא מיד נזכר - סבא וסבתא שלי שניהם הצטלמו ליד אותו הכד בדיוק.

במהלך הסיור נחשפנו לדרכי ההמתה בגז שהנאצים השתמשו בהם. אנשים היו מוכנסים לתאי הגזים, ומלמעלה היו נזרקים הקפסולות, ותוך דקות הגיע קיצם. הסיור בנוי כך שמטיילים במוזיאון, ואז רואים באמת את הקופסה הזו, עם הקפסולות בתוכה.

אבל, רק בצעד הבא זה מקבל משמעות נוראית באמת

אחר כך הגענו לאיזה חדר. מה זה? ברזלים? מבט מקרוב מבהיר שפעם היו פנים למשקפיים האלה...

כלי אוכל

מזוודות

נעליים

כלי רחצה

וכאן דניאל עצר אותנו ואמר שבאולם הבא, אסור לצלם. נכנסנו. בתוך אולם ענק, מאחורי קיר זכוכית, היה שיער. תחשבו על אוטובוס אגד, ענק - מלא בשיער. זו בערך הכמות שהיתה שם, וזה מזעזע.

בבניין הבא ראינו איך ישנו שם. מי שהיה לו מזל, ישן על סוג של מזרן.

מי שלא, ישן על חציר, כמו חיה.

יצאנו החוצה והגענו לקיר המוות, שלידו ירו באסירים במחנה. 

בתוך שניות "כבשנו אותו". תלינו את הדגל, הוצאנו נרות נשמה. השאר פשוט התרחש מעצמו, והיה מאוד מרגש.

כשהטקס הסתיים, גילינו שיש כמה קבוצות של תיירים מאחורינו שהיו מאוד מופתעים, וכולם צילמו את זה. בדרכנו החוצה מהמתחם הזה, הגיע שומר מצוות המחנה. הוא הביט אל הדגל ולא ממש ידע מה לעשות. להוריד? לא להוריד? כולנו הבטנו בו כדי לראות מה הוא יעשה, אך הוא המשיך לדבר בקשר - כנראה כדי להתייעץ מה לעשות עם חבורת הישראלים הפוחזים שתלו את הדגל ככה סתם.

בכל מקרה, כשיצאנו משם - הוא עדיין היה תלוי...

המשכנו לבניין הבא, שאליו לא נכנס אף תייר. מסתבר שזה הבניין החדש שביבי חנך אותו לאחרונה, שם ראינו עדויות של ניצולים וגם שיחזורים מצמררים של ציורי ילדים על הקירות.

שווה ללחוץ על התמונות כדי לראות אותן היטב

בחדר הבא ראינו את הדפים שהועתקו מיד ושם עם שמות 6 מליון הנספים

תראו כמה דפים - וזה רק צד אחד של החדר...

יצאנו החוצה ודניאל לקח אותנו למשרפות. ושם ראינו את החלון בגג שדרכו זרקו את החומר שהרג את האסירים

יצאנו משם. לקבוצה השניה זה היה קשה מנשוא, והם החליטו לעזוב אותנו ולהמשיך בדרכם. אנחנו החלטנו להמשיך עם דניאל למחנה השני. בדרך גם ראינו את מפעל הפצצות שאמא של אמירה עבדה בו פעם וסיפרה עליו בעבר. נמצא במרחק של קילומטר מהמחנה.

הגענו לבירקנאו.

בכניסה פגשנו קבוצת בני נוער מישראל. השמש קפחה על ראשנו וצעדנו פנימה. 

את התמונה הזו צילמתי בערך באמצע המחנה. אפשר לראות בקצה את השער. מאחוריי - המשך המחנה. עכשיו מתבררים מימדי הגודל של המחנה הזו שאוכסנו בו אלפי אנשים.

לאחר שהלכנו עוד כברת דרך הגענו למשרפות ולתאי הגזים, שהושמדו על ידי הנאצים כשהם נטשו את המחנה.

בקצה השני נמצא שער המחנה.

עוד כמה תמונות של המחנה

בקרונות היה שומר שהיה יורה במי שהיה מנסה לברוח

שמוליק קורא קדיש

 כמה פרטים על איך ולמה:

כתובת:

Auschwitz II - Birkenau

Więźniów Oświęcimia 20, 32-603 Oświęcim, Poland ‎

+48 33 844 81 00

GPS 50.033887 19.180867

זו כתובת האינטרנט של המחנה: http://en.auschwitz.org/z/index.php?option=com_content&task=view&id=2&Itemid=4

כדי להזמין הדרכה בעברית יש להשתמש בלינק הזה

http://en.auschwitz.org/z/index.php?option=com_virtuemart&page=shop.browse&category_id=1&Itemid=1

העלות היא בין 250 ל 350 זלוטי- תלוי במספר האנשים שנמצאים בקבוצה. אנחנו תאמנו את הביקור שבועיים מראש. התשלום הוא במקום. 

כשתקשרתי איתם במיילים הם לא כל כך הבינו אותי (למרות שהאנגלית שלי תקינה לחלוטין) והם שינוי לי את שעת ההגעה (מ 9:30 ל 10:30) כאשר בסך הכל רציתי לדעת כמה זמן לוקח להגיע אליהם מזאקופנה...

מומלץ להביא כובעים, הרבה מים, מצלמות, נרות נשמה ולקחת הרבה אויר לפני הכניסה.

לזכור ולא לשכוח!



תם ונשלם הביקור. אמרנו לדניאל תודה רבה על ההדרכה המעולה שהוא העביר לנו במשך ה4 שעות סיור ומשם התקדמנו לחנייה, רק כדי ללמוד מחדש את המושג JOB SECURITY.

כשהגענו - בכניסה לחניה היה מישהו שעמד ליד מכונה אוטומטית למכירה של כרטיסי חניה, כמו שיש בכל חניון נורמלי בתל אביב. ההפתעה היתה דווקא בחזור - מכיוון שלא היה שום מקום לשלם בו את החניה. נכנסנו לרכב ונסענו לכיוון היציאה מהחניון, שם חיכו לנו שלושה אנשים. הגענו אליהם, ואז זה מה שקרה:

הבאנו לאחד מהם את הפתק.
הוא לקח אותו, והלך למכונה.
הכניס את הפתק למכונה.
המכונה הראתה שצריך לשלם 4 זלוטי על החניה.
הוא חזר אלינו, ביקש 4 זלוטי - וגם קיבל.
חזר למכונה, הכניס את הכסף - קיבל חזרה את הכרטיס.
חזר אלינו, הכניס את הכרטיס בעמדה ליד השער 
השער נפתח ויצאנו לחופשי מאושוויץ. 

כנראה שממש חסרה להם עבודה שם...

אחרי הביקור במחנה קפצנו לאכול משהו - ומיד אחר כך - יצאנו לקרקוב - על כך בפוסט הבא...